"את משכירה לאנשים שלוש דירות - ועכשיו את רבה אתנו על 50 שקל?" - חדשות - דה מרקר TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"את משכירה לאנשים שלוש דירות - ועכשיו את רבה אתנו על 50 שקל?"

כתב TheMarker העביר יום בבית משפט לתביעות קטנות - עם שכנים מסוכסכים, צרכנים מרומים, לקוחות זועמים ושופט אחד בעל סבלנות מוגבלת ■ בלי עורך דין או הרבה פרוצדורות - לכל אחד יש עשר דקות להוכיח שהוא צודק - אם רק יקשיבו לו

80תגובות
מבצע  של  בית  משפט   לתביעות  קטנות
מוטי קמחי

שעת צהריים, והאולם הקטן נטול החלונות בבית משפט השלום בפתח תקוה מלא באנשים. אין מקום על הספסלים. הסיבה לכך אינה אורחים סקרנים או עיתונאים שהגיעו לסקר את האירועים - אלא ריבוי התיקים שנידונים במקום. ברוכים הבאים לבית המשפט לתביעות קטנות. על המתרחש כאן לא כותבים סדרות טלוויזיה או סרטים. מהדורות החדשות לא יגיעו לכאן אף פעם, והאזרחים שמתייצבים במקום מגיעים בלי חליפות וללא עורכי דין. אף אחד לא ילך לכלא בסוף הדיון, ובדרך כלל הסיפור ייגמר בתשלום של כמה מאות או אלפי שקלים בודדים מצד אחד לשני.

ולמרות זאת, הלהט של הנוכחים באולם עצום והאמוציות מטורפות. הדבר שמונח כאן על המאזניים הוא לא החירות של הנוכחים, אלא כבוד ותחושת קיפוח, שחשובים להם לא פחות. זה המקום שאליו מגיע האזרח הקטן כדי לדרוש את הצדק שמגיע לו, לדעתו, מהמערכת. מתברר שיש בישראל לא מעט אזרחים כאלה.

השופט צעיר, כנראה בשנות ה-30 לחייו, אך אם תורידו ממנו את הגלימה תוכלו לטעות ולחשוב שהוא תיכוניסט. הוא משמש בתפקיד החוקר המשטרתי, הקטגור והסנגור בו זמנית - הצגה של איש אחד. הדיונים מתרחשים ברצף - מקרה אחד יורד, והמקרה השני עולה מיד. לוח הזמנים שמפורסם לפני יום הדיונים חסר משמעות. חוסר הדיוק שלו גרוע יותר אפילו מזה שבאסיפות הורים או בתורים הנקבעים לרופא משפחה.

לכל תיק מוקצבות עשר דקות בלבד - אף שאין סיכוי ששני הצדדים הנצים, שגררו עצמם לפה אחרי שהתבשלו במשך חודשים במיץ של עצמם, ייצאו מפה בתוך פחות מחצי שעה.

אני מגיע למקום בדיוק בסוף דיון בתביעה של אזרח מבוגר התובע חברת השכרת רכב על כך שהיא מכרה לו מכונית - ולא עמדה, לטענתו, בהבטחותיה לגבי מצבה המכני. השופט פוסק לטובת האזרח הקטן, אבל שולח את שני הצדדים להתפשר מחוץ לאולם. מהר מאוד אני מגלה שזאת השיטה. מדובר בבית משפט של "בערך". פעמים רבות השופט מעדיף לא לפסוק ולא להגדיר סכומי כסף, אלא לתת לצדדים קריאת כיוון לגבי פסיקתו - ולשלוח אותם החוצה להסתדר ביניהם.

"חג שמח", מאחל האזרח התובע לפני שהוא עוזב את האולם, אבל בדלת היציאה הוא עוצר לעוד רגע. "ועוד משהו, כבוד השופט, תעצור את כל הרמאים כאן במדינה. תעצור אותם! תעצור אותם!" הוא זועק בדרך החוצה.

איור תביעות קטנות
ליאור אלטמן

טינה שנצברה במשך שנים פורצת החוצה

הכל פה אישי, ולעתים קרובות הצדק שדורש האזרח הקטן נפרט לחפצים קטנים, כמו ידית של טוש שחסרה במקלחת או שלט רחוק של חניה, ששוכר של דירה לא החזיר למשכיר אחרי שפינה אותה.

זה המקרה בתיק הבא שמובא לדיון. מדובר בעימות בין שתי נשים מבוגרות. האחת השכירה לשנייה את הדירה שבה היא התגוררה בשש השנים האחרונות. השוכרת מלווה בבנה, המשכירה הגיעה לדיון עם בעלה. המשכירה תובעת את זו ששכרה ממנה את הדירה על כך שפינתה את הדירה שלושה ימים מאוחר מדי והותירה אותה עם נזקים.

"עשיתי צבע בדירה הזאת. עשיתי מזוזות בכל הבית!" קוראת השוכרת נגד המשכירה. "מזה את מתעלמת".

"היא סתם אומרת. היא שמה לי בדלתות מזוזות - אבל בלי קלף!" משיבה המשכירה. "אחרי שהיא פינתה את הדירה שמתי לב שקורים בה כל מיני דברים לא טובים והיתה לי הרגשה שמשהו במזוזות לא בסדר. פירקתי אותן ובדקתי - הנה, תראה", היא אומרת וניגשת לשופט עם מזוזה שהיא שולפת מהתיק שלה.

"זה את שהורדת את הקלף מהמזוזה!" קוראת השוכרת. "בעלי אדם דתי, הוא מנהל בית כנסת. לא ייתכן שהוא שם מזוזה בלי קלף! שש שנים שקיבלת ממני שכירות בלי שום בעיות! שלוש דירות יש לך שאת משכירה לאנשים - ועכשיו את רבה אתנו על 50 שקל? הכל בדירה הזאת עשינו לבד. הוספנו נקודות חשמל ולא ביקשנו שקל! במשך שלושת החודשים האחרונים שיגעת אותי והבאת לי דיירים לראות את הבית בזמן שאני עוד גרה בו. כל פעם ביקשת להכניס עוד דייר אחד ועוד אחד. שקל לא תקבלי ממני!" בנה, שרואה את מצוקת אמו, נעמד לצדה ומביט במשכירה. "עכשיו יש לך עסק אתי", הוא מבטיח לה.

לפעמים דווקא בסופה של מערכת יחסים הכל יוצא החוצה. כך זה במקרה הנוכחי. טינה שנצברה במשך שש שנים פורצת מהנוכחים. לאיש מהם העימות הזה לא יועיל, הם נמצאים פה בגלל עיקרון מטופש. אני מזדהה עם השוכרת. יצא לי להתמודד עם בעלי דירות אכזריים. בצד השני של המתרס - זה של המשכיר - עוד לא יצא לי להתייצב. השופט נותר קר רוח. בעלה של השוכרת, שעל עדותו מתבססות טענות ההגנה, לא הגיע לבית המשפט בגלל ניחום אבלים שנאלץ ללכת אליו, והשופט מודיע לנוכחים שבהיעדרו הוא דוחה את הדיון.

אולם בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב
דן קינן

בבית המשפט הזה אין תמונות ניצחון

לדיון הבא מתייצב א', אזרח בסביבות גיל 50 התובע רשת מכוני כושר. לטענתו, הוא רכש מינוי, התחרט וביקש לבטל אותו, אבל רשת המכונים לא הסכימה להחזיר לו את הכסף כפי שהיא מחויבת לעשות לפי ההסכם. גם אתו אני מזדהה. מי מאתנו לא עשה מינוי לחדר כושר יוקרתי מתוך הנחה שאם הוא רק ישקיע את הכסף, הדבר יגרום לו להיכנס למשטר של פעילות גופנית - וגילה אחרי שבועיים־שלושה שהוא זרק את הכסף ולא זה מה שיגרום לו להתחיל להתאמן בקביעות?

א' רכש מינוי ללא פחות משנתיים. הסיפור שלו נשמע לי מוכר מאינספור אינטראקציות עם רשתות שונות. "ביוני 2016 ביקשתי להקפיא את המינוי. נאמר לי שאי־אפשר להקפיא, וביקשתי לבטלו. למחרת בבוקר התקשרו אלי. סיכמנו שיגבו ממני 900 שקל דמי ביטול - מכיוון שלפי ההסכם, היה לי חודש לבטל את ההסכם בלי קנסות, ועברו חודש ושבוע. באותו יום התקשר אלי המנהל של המכון, הציע לי כל מיני אפשרויות ואמר לי שאולי אחכה חודש לפני שאבטל. אמרתי לו שאחשוב על הצעותיו, אבל שכרגע הסיכום בינינו הוא שהמינוי מבוטל.

"חודש אחר כך, הבת שלי חזרה מהפנימייה בשדה בוקר, לא ידעה שהמינוי בוטל ונכנסה למכון. על הכניסה שלה הם רוצים לחייב אותי בעוד כסף. הם טוענים שהמינוי לא בוטל. למה הם לא ביטלו את המינוי? למה כשהיא נכנסה למכון הם לא אמרו לה שהמינוי לא בתוקף?" א' נראה עצבני. עוד רגע הוא הולך להתפוצץ. ניכר בו שהמקרה הזה מרגיז אותו כבר שבועות ארוכים.

עכשיו עולה נציגת המכון להשמיע את גרסתה. בשבילה זה בסך הכל עבודה. היא שכירה, לא מדובר פה על הכסף שלה. היא טוענת שלא הועבר לא' טופס ביטול שיחתום עליו - ואם הוא לא חתם על הטופס, המינוי אינו מבוטל.

"אני מזהיר אותך!" קורא א'. "אל תנסי לשקר אותי פה", הוא אומר - ושולף את הקלף המנצח. מתברר שיש לו הקלטה של השיחה עם מנהל המכון. השופט מאזין לה קצרות, אבל קשה להבין את הנאמר. השופט מחליט שמתוך כ-3,600 שקל שתבע א', הוא יקבל 1,900 שקל. אין פה נאומים נרגשים לסיכום פסק הדין, או הכרזות על חטאו של צד אחד וצדקתו של הצד האחר. "ננכה את החודש שגבו ממך וחודש נוסף על הכניסה החד־פעמית", הוא חורץ.

"אבל אדוני! למה אני אשם בכך שהם לא עצרו את הבת שלי בכניסה ואמרו לה שאין לה כבר מינוי?" קורא א'.

"בסדר. אז תשלם רק על הכניסה החד־פעמית", אומר השופט. "אין צורך בפסק דין ואין צורך בהוצאות בית משפט", הוא מכריז. לתובע זה לא מספיק. "השופט, אם אפשר אני מבקש לקבל פסק דין כתוב", הוא אומר ומוסיף, "אם הייתם עושים דברים כמו שצריך, לא הייתי מבזבז זמן ועצבים".

א' אמנם ניצח, אבל ניכר בו שהוא לא יצא מרוצה. הוא חלם על יותר. הוא רצה שינזפו ברשת מכוני הכושר. הוא רצה שיכריזו קבל עם ועדה שדפקו אותו. הרי דפקו אותו בבית הספר, דפקו אותו בצבא, חברות הסלולר, רשתות השיווק שמוכרות לו כרטיסי מועדון, העירייה. אם הוא רק ינצח עכשיו - אולי משהו בסיפור קצת יתאזן.

ואולם גם כשמנצחים את הרשתות הגדולות והתאגידים - מגלים שזהו ניצחון יבש. הנציג שהרשת שולחת לבית המשפט הוא בסך הכל שכיר, המשכורת שלו לא נפגעת. אף אחד לא נעלב או מתבאס באמת. וא' - מה שהוא רצה זה להשפיל את המנהל או נציג השירות שהתעלל בו, אבל זה כבר סיים את המשמרת והלך הביתה. הוא יודע שבעל הרשת יבין אותו. זה מה שמצפים ממנו לעשות. למכור בכל מחיר, לעגל פינות, לעבוד לפי תקנון דרקוני שיגזול מעוד אזרח כמה מאות שקלים. זה ביזנס מבחינת הרשת. זה לא אישי. ניצחון יבש. אין תמונת ניצחון.

משפט בית משפט ל תביעות קטנות
דן קינן

"זה לא אני - זה החוק"

התובע הבא הוא לקוח מתוסכל שהזמין שני ארונות אמבטיה מחברת רהיטים קטנה. כשהארונות הגיע לביתו - הוא גילה שהדלת לא נסגרת משום שעומק הארון לא מתאים למבנה חדר האמבטיה. הוא ביקש להחזיר את הארונות ולקבל את כספו בחזרה, אבל הספק טוען שהארון יוצר במיוחד בשבילו. "ידעתי את המידות בערך. לא ידעתי מה אני צריך בדיוק לבקש", מסביר הלקוח כשהשופט מתחקר אותו לסיבה שבגינה רכש ארון לא מתאים.

במקרה הזה, מנכ"ל חברת הרהיטים הגיע לדיון בעצמו. ניכר שמדובר אצלו בעניין עקרוני. ספק אם ארונות האמבט האלה יצילו את מחזורו הכספי.

"בארון השני - המגירה לא נפתחה בכלל", מספר הקונה. "לפני שקניתי אותם הראיתי למוכרת תמונות של האמבטיה, אבל היו הרבה אנשים בחנות. היא הפעילה עלי קצת לחץ והיינו צריכים להחליט מהר. כשבאו המתקינים הם הצמידו את הארון וראו שהדלת לא נפתחת. התקשרו אל מנהל שירות הלקוחות, שאמר שאני חייב לשלם את הכסף".

השופט מהיר במקרה הזה. הוא שואל מיד: "זה ארון שהוכן במיוחד - או לא? אם לא, החוק אומר שצריך לבטל את העסקה. דמי הביטול הם 100 שקל וצריך לשלם למרכיב הארונות שהגיע לדירה". מנכ"ל רשת הרהיטים מתקומם. הקונה ידע את המידות, והוא ייצר את הארונות רק אחרי שהלקוח הזמין אותם. ואולם השופט מסביר לו שכל עוד מדובר בגדלים הסטנדרטיים שיש לו בחנות - החוק הוא יבש.

האמת היא שבמקרה הזה ניכר בשופט שלבו עם יצרן הרהיטים - או שהוא יודע שתפקידו הוא של חצי פסיכולוג. הוא כמעט מתנצל בפני בעל העסק ומסביר לו - "זה לא אני, זה החוק". הוא פותח יחד עם המנכ"ל שוב את ספר החוקים ומקריא את הסעיף הרלוונטי. "אני מסכים אתך שיש בעיה וצריך לשנות את התקנות. אבל כרגע הפסיקה אומרת שככה זה. אדוני, ידי כבולות. אני לא המחוקק", הוא מסביר מדוע הוא עומד לפסוק לרעתו. "ההחלטה הסופית תישלח אליכם בדואר", הוא חותם את הדיון, וזורק לצדדים רעיון: "מה לגבי פיצוי בדמות זיכוי לרכישה בחנות?"

ואולם ללקוח זה לא מספיק. "רגע, אני חושב שצריך לפצות אותי על עוגמת הנפש, על השירות הגרוע שקיבלתי", הוא נזכר. אבל השופט מרסן אותו. "אדוני, זה שלא הסכימו אתך לא אומר שלא קיבלת שירות טוב". המקרה הזה מבהיר לי שלא תמיד הלקוח הקטן הוא זה שמתמודד מול מערכת חזקה ממנו. לפעמים זהו דווקא העצמאי בעל העסק שנתקל בקירות הלא־גמישים של מערכת המשפט.

הירשמו עכשיו לעדכון יומי מאתר TheMarker ישירות לתיבת הדוא"ל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם