כך מתנערים פוליטיקאים וערוצים מסחריים ממי שדואג לאינטרס הציבורי - מדיה ושיווק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך מתנערים פוליטיקאים וערוצים מסחריים ממי שדואג לאינטרס הציבורי

למרות הרגולציה והשליטה המוגזמת של הפוליטיקאים בלוח השידורים, הטלוויזיה המסחרית שקעה בביצות הריאליטי והבידור הרדוד ■ מדוע הרגולציה מפגרת אחר השינויים בשוק, ולמה הרשות השנייה כה חלשה?

11תגובות

 בשוק הטלוויזיה המסחרית בישראל מתקיים פרדוקס מוזר. מצד אחד מוטלת על הערוצים הפרטיים רגולציה כבדה, שמטרתה לדאוג כי ימלאו אחר מטרות ציבוריות כמו שמירה על היצירה המקומית ומתן חשיפה לסוגיות חברתיות שנמצאות מחוץ לאזורי הנוחות של מרכז הזירה. מצד שני, מסך הטלוויזיה הישראלי רחוק מלהצטיין באיכות התוכניות בהשוואה בינלאומית: 70% מהתוכניות הנצפות ביותר בישראל ב–2012 היו מז'אנר הריאליטי והבידור, לעומת 41% בממוצע עולמי, לפי מחקר של החברה הצרפתית מדיה־מטרי. רק 30% מהתוכניות הנצפות בישראל הוגדרו כסדרות, סרטים, אקטואליה ודוקומנטריה, לעומת 59% בממוצע עולמי. למרות הסמכויות החריגות שניתנו בידי הרגולטורים הרבים המסדירים את שוק הטלוויזיה הישראלית, אפשר להכריז על כישלון הרגולציה.

בשבוע שעבר התחלנו בפרסום סדרת כתבות המסקרות את מצב הטלוויזיה המסחרית בישראל במלאת לה 20 שנה. בכתבה הראשונה תיארנו כיצד הזכיינים אינם מצליחים להגיע לאיזון כלכלי, וטענו כי הרגולציה הייחודית בישראל היא אחת הסיבות לכך. בכתבה שלפניכם נתאר את הכשלים של הרגולציה ואת הסיבות להם.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

הדו"ח השנתי של כונס הנכסים הרשמי: עלייה של 34% בצווי פשיטת רגל

נדחו תביעות פיצויים בהיקף מאות מיליוני שקלים מצד דיירי כיכר המדינה

הכוכב הבא
תומר מונטה / מאקו

1. מדוע הטלוויזיה מעולם לא הופרטה?

לכאורה, המטרה של הרגולציה על השידורים היא ראויה: סעיף 5ב' בחוק הרשות השנייה קובע כי הערוצים המסחריים יצטרכו לקדם יצירה עברית וישראלית, לטפח אזרחות טובה, לחזק את הדמוקרטיה וההומניזם, לקדם את ערכי הציונות והיהדות, לייצג את אוכלוסיות המיעוטים והפריפריה, לקדם את השלום עם המדינות השכנות, להקנות השכלה ולספק מענה לעולים חדשים ולתיירים. לשם כך, הרגולטור הישראלי קיבל סמכויות נרחבות מאוד להשפיע על לוח המשדרים של הערוצים. הוא זה שמאשר את לוח השידורים, קובע כמה שעות מכל ז'אנר ישודרו ומתי, כמה דקות פרסום ניתן יהיה למכור, מה מותר ומה אסור לשדר. הוא זה שקבע עד 2013 את גובה התמלוגים ששילמו ודמי הזיכיון (לפעילות הרשות השנייה), והוא זה שבסמכותו להטיל עיצומים כספיים או לקנוס בהפחתת מספרן של דקות הפרסום את גופי השידור הסוררים.

"כשהתחלנו לעבוד על כתיבת החוק להקמת ערוץ מסחרי, הרעיון היה לייצר תחרות לרשות השידור ולהימנע מלהקים מונופול מסחרי, אך בו זמנית, מאחר שמדובר היה במתן זכות שימוש בתדרים שהם נכס ציבורי, היה חשוב לגבש מודל של תחרות בידי גורם מסחרי שיגשים גם את האינטרס הציבורי", אומרת דידי לחמן־מסר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שנמנתה עם מובילי החקיקה להקמת השידור המסחרי. "זו היתה אמורה להיות תעשייה שלא פועלת רק למען עצמה ורווחיה, אלא גם על מנת להגשים את האינטרס הציבורי בתחום השידורים, למשל במתן דגש לחדשות ולתחקירים עיתונאיים שמגשימים את זכות הציבור לדעת".

ההיגיון הבסיסי שעומד מאחורי הרגולציה הכבדה שמוטלת על הטלוויזיה המסחרית בישראל כבר מזמן אינו רלוונטי. בעבר החזיקה המדינה ברשת ההפצה של הערוצים, כלומר בתדרים האלחוטיים המשמשים לשידורי הטלוויזיה. מאחר שתדרים אלו הם משאב ציבורי מוגבל, היה צידוק להטיל פיקוח על הגופים הספורים שמקבלים מהמדינה את הזכות להגיע להמונים. אך כל זה שייך לעבר הרחוק. כיום אין יותר מגבלה על ערוצי ההפצה. כל גוף או אדם פרטי הרוצה להפיץ תוכן דיגיטלי יכול להגיע להמונים ללא מגבלה, אם זה באמצעות התשתיות הסגורות של חברות הכבלים והלוויין או באמצעות האינטרנט הפתוח. המדינה איבדה את המונופול שהיה לה בתחום ערוצי ההפצה, אך מעולם לא הסכימה לוותר על השליטה בטלוויזיה המסחרית.

כיום, ערוצי הטלוויזיה הם גופי תוכן הפועלים בסביבה תחרותית שוקקת מאוד, הדומה לזו שבה פועלים העיתונים המודפסים ואתרי האינטרנט. אך בניגוד למוציאים לאור, הערוצים המסחריים אינם חופשיים לבחור בעצמם כיצד ייראה לוח השידורים שלהם. ההיגיון שעומד כיום מאחורי הרגולציה על ערוצי הטלוויזיה כבר לא נגזר ממחסור בערוצי הפצה, אלא מהצורך לפקח על גופים חזקים השולטים בתודעה של אזרחי המדינה. הרגולטורים והפוליטיקאים הממנים אותם אינם מוכנים להשאיר את המשימה הזאת לכוחות השוק. למעשה, הטלוויזיה המסחרית מעולם לא הופרטה. גם במשטר הרשיונות החדש, שעדיין לא אומץ על ידי התעשייה, נשמר כוחם של הרגולטורים.

עובד ברשת סקיי ניוז מול מסכי טלוויזיה
בלומברג

ניתן היה לשער כי הפיקוח הזה ימנע מהערוצים את הרעה החולה שמאפיינת חלק מהעיתונות המודפסת - ויתור על איכות בחיפוש אחר המכנה המשותף הרחב ביותר - אך לא כך הדבר. למרות הרגולציה הכבדה, ולמרות ריבוי הפקידים ששולחים ידם בלוח השידורים של הערוצים, הטלוויזיה המסחרית עדיין רחוקה מהיעדים הציבוריים שלכאורה עומדים בבסיס קיומה.

הסיבה לכך היא שהרגולציה אמנם כבדה ומגבילה, אך אינה אפקטיבית או רלוונטית. המבנה החוקי שמסדיר את הפעילות בתחום נותר למעשה ללא שינוי בזמן שהעולם מסביב השתנה באופן מהותי. הצטרפות ערוץ 10 והלחץ התחרותי שנוצר, הצמיחה הנמוכה מהתחזיות של שוק הפרסום הישראלי וכמובן השינויים הטכנולוגיים האדירים, כל אלה לא קיבלו טיפול הולם מצד הרגולציה במהלך 20 שנות קיומה של הטלוויזיה המסחרית בישראל. הרגולציה לא הובילה דבר. במקרה הטוב היא הגיבה באיחור לשינויים, ובמקרה הגרוע פשוט קפאה על שמריה.

"צריך לזכור את הרקע", אומר ד"ר יובל קרניאל, מומחה למשפט ותקשורת. "בישראל היתה התנגדות ממושכת לרעיון של טלוויזיה מסחרית בגלל החשש שהיא תעשה נזק לתרבות, וכמובן היתה גם התנגדות פוליטית חזקה. הפוליטיקאים חשבו שהעוצמה של השידור בטלוויזיה צריכה להישאר בשידור ציבורי". המודל שעבר בסופו של דבר היה לפי קרניאל "טלוויזיה ציבורית, אבל שהזכיינים ירוויחו בה מפרסומות. כיום, אחרי 20 שנה, אפשר לומר שהמודל הזה נכשל. אי אפשר ליהנות מהמחשבה שאפשר לרבע את העיגול ולעשות בכלים מסחריים טלוויזיה ציבורית. המחשבה היתה נאיבית ולא נכונה. שידור ציבורי זה שידור ציבורי, ושידור מסחרי זה שידור מסחרי".

2. למה הרשות השנייה כה חלשה?

"בסופו של דבר, הרגולטור בונה את כוחו מהגיבוי שהוא מקבל מהשר. מה רוצים השרים? הם רוצים קשר ישיר עם הזכיין. השר לא רוצה שהרשות השנייה תתווך בינו לבין הגוף שמסקר אותו" - כך מגדיר זאת רגולטור לשעבר בשוק הטלוויזיה.

יובל קרניאל
בכר דודו

אף שר לא ממש רצה ברשות וראה בה גוף מועיל. השרים העדיפו להשתמש בה כזרוע הארוכה שלהם. בכל המקרים בהם רצתה הרשות השנייה לצאת לחופשי ולהוביל החלטות מהותיות עבור השוק, היא נאלצה להתמודד עם התנגדות מכיוונם של הפוליטיקאים, שקידמו אינטרסים שאינם קשורים בהכרח לאינטרס הציבורי. "רגולטור טוב צריך ללכת עם האמת שלו ולשים את הציבור במרכז. הוא חייב לדון בנושאים ערכיים ולסמן לערוצים את הכיוון. הוא לא יכול לשלוט בהכל, אבל חייב ליצור מאזן כוחות כך הערוצים יאמצו רגולציה עצמית. אי אפשר לעשות זאת אם השר רוצה בעיקר להחליש את הרשות", אומר הרגולטור לשעבר.

לחמן־מסר סבורה כי במהלך השנים הרגולציה לא עשתה מספיק כדי לאכוף את הכללים שהיא עצמה קבעה: "הרגולטור צריך להיות אפקטיבי יותר, עם ארגז כלים מגוון יותר. יש לו סמכות להטיל סנקציות בדרך של נטילת זמן פרסום, אך נעשה בכך שימוש מועט יחסית". לדבריה, היעדים של הרגולציה צריכים להיות ברורים יותר: "הערכים העיקריים שצריכים לעמוד עליהם גם בשידורים מסחריים נוגעים לחופש הביטוי והגשמת זכות הציבור לדעת, לצד קידום התרבות הישראלית בתחומי היצירה המקורית, מאחר שהשפה והתרבות הישראלית חייבות לעמוד גם לנגד עיני הזכיינים המסחריים".

הקשר הפסול בין הדרג הפוליטי לבין גופי השידור בא לידי ביטוי בתיקוני חקיקה - כמעט 40, בלי לספור שינויים בכללי הרשות השנייה - שנעשו במהלך השנים בחוק הרשות השנייה. בכל פעם היו אלה מנכ"לי גופי השידור שנאלצו לחזר אחר הפוליטיקאים, להשתתף בישיבות ועדות הכלכלה ולבקש על נפשם. לצדם נכחו לא פעם גם מנהלי חברות החדשות של הערוצים המסחריים, שהתיישבו לא פעם מול מושאי הסיקור שלהם בבקשה - או באיום - לשנות את החקיקה לטובתם.

"זה היה מחזה אימים", מספר גורם שנכח בישיבת ועדת הכלכלה שאישרה את ההקלות ב–2012. "הגיעו לדיון עשרות חברי כנסת שתמכו בהצעה רק כדי שראשי הזכייניות יראו שהם תומכים בהם. זה הוכיח עד כמה חברי הכנסת רועדים מגופי השידור כי הם זקוקים לחשיפה".

3. מדוע הרגולציה בישראל נחשבת חריגה?

אסף אמיר
דודו בכר

למעשה, הרשות השנייה בעצמה מודעת לחריגות של הרגולציה הישראלית בנוף הבינלאומי. מחקר השוואתי שנערך ברשות השנייה בסוף 2011, ולא פורסם עד כה, ממחיש עד כמה הרגולציה בישראל היא מרחיקת לכת. בתחום מחויבויות התוכן, הרגולטור עוסק בשני נושאים עיקריים: מקור התוכן, כלומר אם מדובר בתוכן בהפקה מקומית קנויה, הפקה מחו"ל או הפקה שמבוצעת "בתוך הבית" של גוף השידור; וסוגת התוכן - כלומר דרמה, תעודה, תחקיר וכו'. ברוב מדינות אירופה הרגולציה היא אך ורק על מקורות התוכן, ולגופי השידור יש חובות להשקיע בשוק המקומי. במדינות מעטות מאוד, למשל קנדה, אוסטרליה וכמובן ישראל, נבחנות גם קטגוריות התוכן.

השורה התחתונה בסקירה היא חד־משמעית: "מחויבויות התוכן שמקובלות בישראל יוצאות דופן במידת החומרה שלהן ובמידת פירוט ההגדרות של קטגוריות התוכן. לבד מישראל, רק באוסטרליה ובקנדה נמצאו הגדרות דומות להגדרות הקיימות בישראל ביחס לתכנים מועדפים במסגרת מכסות תוכן המתייחסות לסוגות, אך גם בהן הגדרות אלה אינן כה נקודתיות ומחמירות. בשאר המדינות, מכסות התוכן הנקבעות בחוק או בכללי הרגולציה נוגעות למקורות התוכן, ובפרט הכוונה למכסות בעבור הפקה מקומית ולהפקה עצמאית (קנויה) בלבד".

לפי הסקירה, במדינות רבות בעולם מחויבים גופי השידור להשקיע בהפקות בשפה המקומית ושל חברות הפקה מקומיות. בחלק גדול מהמדינות החובה היא להשקיע 10% מתקציב התוכניות או 10% משעות השידורים. בישראל, אגב, היקף החובה להפקה ישראלית הוא 80%. בכל הקשור לאיכות התכנים וסיווגם, רק באוסטרליה ובקנדה יש התייחסות לז'אנרים השונים. שיטות המדידה הן מורכבות ושונות מאוד מבישראל, אבל עורכי המחקר קובעים כי בשתי המדינות נוטים להחמיר ולדקדק הרבה פחות מאשר בישראל.  

4.   מה אומרים בארגוני היוצרים?

בקצה הקיצוני ביותר של הסקאלה, המצדד בהידוק הרגולציה על זכייניות הטלוויזיה, נמצאים כמובן ארגוני היוצרים. הם דואגים להביע את דעתם הנחרצת בנושא בכל דיון בכנסת, ורק לפני כשבועיים התפרצו לישיבת ועדת שחם של מועצת הרשות השנייה שאמורה היתה לדון בהקלות לזכייניות. הם קראו קריאות למועצה להתפטר, חילקו לנוכחים שקיות זבל ופוצצו את הישיבה.

נורית דאבוש - עמוד 10
טלי מאייר

"אפשר באמת להחליט שכל מה שאנחנו רוצים זה חברות רווחיות, ושכל היתר ילך לעזעזל", אומר יו"ר איגוד המפיקים, אסף אמיר. "אבל אם אתה רוצה שבמדינת ישראל יהיה משהו משותף לכולם ואיזון בין תכנים ראויים, אתה צריך לדאוג למסך מגוון. כיום אתה מדליק טלוויזיה וכל יום זה 'אקס פקטור', 'הכוכב הבא' ו'הכפר'. אחרי כאלה דברים ברור שאי אפשר להניב רייטינג מדרמה רצינית. הרגילו את הציבור לצרוך דברים נמוכים שלא דורשים שום ריכוז ומחשבה. הזכייניות גם לא מקדמות בכלל את התכנים האיכותיים בפרומואים. לאורך השנים הפיקוח הלך ונחלש, וגופי השידור המשיכו ללכת למכנה המשותף הכי נמוך. לכן הגענו לאן שהגענו".

בארגוני היוצרים לא מתרשמים מהנתונים שמראים עלייה בהשקעה בתוכן ובסוגה עילית מצד הזכייניות. "צריך לפרק את המספרים של סוגה עילית, ואז מגלים מה יש בפנים", אומר אמיר.

השינוי המשמעותי בהקשר זה היה ב–2009, לאחר שהתברר שהזכייניות אינן מסוגלות להשקיע את הסכומים שעליהם התחייבו במכרז. הרשות השנייה, אז בהובלתה של דאבוש, ביצעה את השינוי שנודע בשם "מיקוד הרגולציה". באותה החלטה לא הופחתו מחויבויות התוכן של הזכייניות, אך ניתנה להן הרבה יותר גמישות בחלוקה בין הז'אנרים השונים בסוגה העילית. השינוי המשמעותי ביותר היה אפשרות להכניס תחת הקטגוריה של סוגה עילית שיעור הרבה יותר גבוה של תוכניות מ"ז'אנר מיוחד". לתוך קטגוריה זו נכנסו תוכניות רבות של הזכייניות, כמו "ארץ נהדרת" ו"מצב האומה".

"בסופו של דבר רוב הכסף הלך לתוכניות הכי יקרות של הטלוויזיה מז'אנר מיוחד, ופחות כסף הועבר לתוכניות איכותיות כמו דרמה ותעודה", אומר אמיר. "זה מראה בצורה פשוטה למה הרשות לא עושה את העבודה שלה".

במשך השנים נמתחה ביקורת חריפה על כך שהרשות השנייה אישרה כהוצאה מוכרת לסוגה עילית תכנים שלפי רבים רחוקים מאוד מהגדרה כזו. בין היתר תוכניות אודישנים של "כוכב נולד" הוגדרו כסוגה עילית, כמו גם "מעושרות" או תוכניות שליוו מתמודדים ב"אח הגדול".

דידי לחמן-מסר עמ' 19
סיון צדוק

לדברי דאבוש, "מדינת ישראל צריכה ללכת לכיוון של זיקוק הרגולציה, וגם דה־רגולציה. זה לא שאין מקום לרגולציה, אבל יש מקום לעדכן את הכללים וגם להעמיד דרישות סבירות יותר מבחינת הזכיינים. כן צריך לתת להם קצת יותר חופש, וכנגד זה לבוא ביותר דרישות מהותיות ומשמעותיות שנוגעות לשימור היצירה המקורית, או לנושא של אי פגיעה במיעוטים".

השורה התחתונה היא שכל השחקנים בשוק הטלוויזיה נפגעים כיום: הצופים מקבלים בעיקר תוכן ירוד, וגופי השידור מפסידים ונזקקים לחסדיהם של הפוליטיקאים. הפתרון, סבורים רבים, צריך להיות הענקת חופש גדול בהרבה לגופי השידור המסחריים - ולצד זאת רפורמה מבנית עמוקה ברשות השידור, שהיא זו שאמורה לספק לציבור תוכן בעל ערך ציבורי.

איחוד המועצות והרפורמות הרישיונות - שני כשלים של הרגולטור

אחד הדברים שמתארים יותר מכל את האנכרוניזם של הרגולציה הישראלית הוא ההפרדה המלאכותית בין הפיקוח על ערוצי הכבלים לפיקוח על ערוצי הטלוויזיה המסחרית.
היוזמה לאיחוד מועצת הכבלים והלוויין והרשות השנייה מונחת על שולחנות הפוליטיקאים כבר עשור לפחות. כל אנשי המקצוע, כל הוועדות שבדקו את העניין וכל הפוליטיקאים שהתבטאו רשמית סביבו תמכו באיחוד המועצות, אך משום מה הדבר לא קרה.

"נוכח השינויים הטכנולוגיים המהירים, היה צריך לעשות עבודה יסודית ולהחליט אם צריך את כל הגופים הרגולטוריים שמפקחים על שוק השידורים בישראל", אומר ח"כ נחמן שי (העבודה), שהיה המנכ"ל הראשון של הרשות השנייה. "המצב הנוכחי, שבו פועלות במקביל הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין, אינו מתאים יותר לנסיבות. למשל, נושא התוכן השיווקי לא טופל כהלכה. הפיקוח נותר ללא שינוי בשעה שמסביב הכל השתנה".

המציאות מכה בנו

שר התקשורת גלעד ארדן הניח בשבועות האחרונים על שולחן הכנסת הצעת חוק נוספת לאיחוד הרגולציה, אך העובדה כי הדבר לא צלח עד היום מצביעה על כך שהפוליטיקאים לא באמת רצו בשינוי הסטטוס קוו. כל שינוי רגולטורי שעשוי היה לפגוע במישהו ששולט בתקשורת ההמונים מרתיע מאוד את הפוליטקאים, ועדיין לא נמצא שליח ציבור אמיץ מספיק וחזק פוליטית שהעדיף את טובת הציבור על פני טובתו האישית. אפילו שר התקשורת הקודם, משה כחלון, שחולל מהפכה בשוק התקשורת הסלולרית, חשש מאוד להתעמת עם האנשים ששולטים במסך הטלוויזיה שלנו ולא קידם מהותית את השינויים הנדרשים.

כשל בולט נוסף הוא העיכוב ביישום רפורמת הרישיונות - שאמורה היתה להוציא את שתי זכייניות ערוץ 2 לערוצים נפרדים ולאפשר להן לשדר שבעה ימים בשבוע כל אחת, תוך מתן אופק עסקי והקלות רגולטוריות. התקווה היתה כי בסופו של דבר יהיו שלושה ערוצים בישראל - קשת, רשת וערוץ 10. אלא שבמהרה התברר כי שוק הפרסום לא יוכל להכיל שלושה ערוצים. בכל מקרה, הרגולטור ובעיקר הדרג הפוליטי - שהיה מעורב בהליכי החקיקה - לא הצליחו להביא למצב של יציאה לרישיון ובנייה של שני ערוצי טלוויזיה חזקים בישראל.

רק בסוף 2011 שונה מהותית חוק הרשות השנייה וניתנה לזכיינים האפשרות לעבור לרישיונות קבועים, אך רפורמה זו עדיין נתקלת בחסמים מהותיים ואינה מיושמת. סבך האינטרסים שמאפיין את הענף, לצד החשש המובנה של פוליטיקאים ופקידים בכירים להתעמת עם הערוצים המסחריים, מקשה מאוד על השינויים הנדרשים.

"זה פשע שעדיין קיימות שלוש חברות טלוויזיה בישראל", אומר אילן שחורי, מנכ"ל משותף בטאסק. "זו טעות עסקית מאוד משמעותית. אם היו שתי חברות, כל הוצאות המטה המשותפות היו נחסכות, ואפשר היה גם להפיק בצורה חסכונית יותר".

המכרז שסיבך את הזכיינית

השינוי המשמעותי ביותר ביחס לחובות הרגולטוריות של הזכייניות נעשה ב–2005. אז, כאשר שלוש זכייניות נאבקו סביב השאלה מי יהיו השתיים שימשיכו לשדר, כל אחת מהן הפריזה בהיקף המחויבויות שקיבלה על עצמה. "במכרז השני הוטלו משמעויות כספיות על הזכיינים שהכניסו אותן למצוקה", אומר עו"ד יוסי עבאדי, לשעבר היועץ המשפטי של הרשות השנייה. "במקביל לזה עובר על כל כלי התקשורת תהליך בעקבות הצמצום בשוק הפרסום. בדיעבד לא ניתן היה לחזות את השינויים האלה, אבל היה צריך לעשות את המכרז אחרת ולא להכביד על הזכיינים. זכיין מפסיד זו פגיעה בשוק כולו, הוא לא יכול לתכנן לטווח רחוק".

מנגד מסבירה נורית דאבוש, לשעבר יו"ר הרשות השנייה, כי הכשלים במכרז השני לא היו במחויבויות התוכן אלא בעיקר במחויבויות הכלכליות. זכייניות ערוץ 2 שילמו יחד כ–300 מיליון שקל ביד, דמי זיכיון לפעילות הרשות השנייה בגובה של כ–25 מיליון שקל בשנה לערוץ - ובנוסף שילמו במשך שנים ארוכות 4% מההכנסות כתמלוגים למדינה, שהסתכמו בעשרות מיליוני שקלים בשנה (התמלוגים בוטלו ב–2013). "זו היתה הגיבנת שהשפיעה על המאזנים של כלי התקשורת", אומרת דאבוש. מנשה סמירה, יו"ר הרשות השנייה בזמן המכרז השני שלאחר מכן שימש גם מנכ"ל הרשות, דוחה גם הוא את הטענות נגד הרגולציה: "הזכייניות שהגישו את ההצעות הגבוהות ביותר היו אלה שכבר שידרו שנים ארוכות והכירו היטב את השוק", הוא אומר. "אי אפשר להגיד שהן לא ידעו מה הן עושות. בנוסף, כל קבוצה הביאה לפרזנטציות את בעלי ההון שהחזיקו בחברות, והם התחייבו שיעמדו מאחוריהן ויכסו את כל החובות".

סמירה מדגיש כי הקושי שאליו נקלעו גופי השידור נבע בעיקר מהעובדה ששוק הפרסום לא גדל כצפוי. "מחויבויות התוכן בהיקפים האלה הם לא מה שהפריע לגופי השידור לנהל את הביזנס שלהם", אומר סמירה. לדבריו, גורם נוסף שגרם לפגיעה היה ש"ההוצאה על השידורים עלתה בצורה לא רציונלית. התחרות על הפופולריות ועל הגמוניה גרמה לזכייניות להוציא סכומי כסף גבוהים. בגוף שמתנהל בצורה רציונלית אתה עושה איזונים יותר סבירים. היה גם צוואר בקבוק במקצועות מסוימים, שהעלה את ההוצאות על תוכן".

סימן השאלה הגדול הוא האם הרגולציה תצליח לעשות את השינוי הדרוש ולהתאים את עצמה למציאות. שר התקשורת, גלעד ארדן, יוזם הצעת חוק לאיחוד הרגולציה - אך זו עדיין רחוקה מיישום. לצד זאת, המנכ"ל החדש של הרשות השנייה, שי באב"ד, מנסה בחודשים האחרונים ליזום מהלכים לשיפור המסך, תוך שיתוף פעולה עם הזכייניות. כך, המועצה אישרה מסמך מדיניות של באב"ד שלפיו הריאליטי והבידור יוגבלו ל-7 שעות בשבוע לערוץ, ומול כל שעת ריאליטי ייאלצו הזכייניות לשדר שעה של תוכנית איכות.

ברשות השנייה אומרים שלניסיונות האלה יש כבר תוצאות ולוחות השידורים של הזכייניות ב-2014 כוללת הפחתה של 30-50 אחוז בהיקף הריאליטי. ובכל זאת, רבים וטובים ניסו במשך שנים ארוכות ליצור שינויים ברגולציה, ולא הצליחו. אחרי 20 שנה על הרשות השנייה והדרג הפוליטי להוכיח שהם מסוגלים למצוא את האיזון בין פיקוח יעיל לבין חופש מסחרי ויציבות כלכלית.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם