תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בעיה פיננסית במקום בעלים זר

ג. יפית יכולה להיות בעלת מניות בתאגיד שמחזיק בזיכיון

תגובות

ג. יפית במקום רון לאודר. חדשות טובות? בואו נחשוב: בעל מניות שהוא "ידיים חזקות" מבחינה כלכלית נפטר מחברה הפסדית לידיים חלשות ממנו מבחינה פיננסית. לא נשמע מבטיח. כך מבחינה כלכלית. ומה מבחינה משפטית?

סעיף 41 לחוק הרשות השנייה קובע שתאגיד לא יהיה זכיין או בעל רישיון שידורים אם התאגיד עצמו הוא "סוכן פרסום". לעומת זאת, החוק אינו מונע מסוכן פרסום להיות בעל מניות ואפילו בעל שליטה בתאגיד שהוא בעל הזיכיון.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

חשיפת TheMarker // הדו"ח שהרגיז את אלון חסן: כך תופרים ג'ובים בנמל

ג יפית
עופר וקנין

הרכבת מחפשת זכיין למזנונים בתחנות - בלי לפקח על מחירי המוצרים שימכור

לכן יפית גרינברג אינה יכולה לקבל בעצמה זיכיון לשידורים בערוץ 10, אבל היא יכולה להיות בעלת מניות בתאגיד שמחזיק בזיכיון, ושרוצה לבקש רישיון בעתיד.

לעומת זאת, החוק דורש שרוב בעלי המניות של התאגיד המשדר יהיו אזרחי ותושבי ישראל. בעל שליטה פרסומאי - כן. בעל שליטה זר? חלילה. בעלות זרה היא איום. ניגודי אינטרסים של מפרסמים - לא נורא.

לאודר ויתר על העונג להמשיך להזרים מיליוני שקלים בחודש לערוץ 10 המחרחר־תמידית. עכשיו יש בערוץ רוב גאה של בעלי מניות כחול לבן. המגבלות על בעלות זרה היו כנראה אחת הסיבות שדחפו החוצה את לאודר כדי להבטיח לפחות 51% מחזיקי מניות ישראלים, כדי שהערוץ יוכל להתמודד על רישיון שידורים עתידי.

הגיע הזמן לשינוי בחוק. המגבלות על בעלות זרה מיותרות, אפילו מזיקות. החוק נחקק בימים שבהם הפריים טיים של הטלוויזיה הישראלית היה מלא בסדרות כמו "אלי מקביל" ו"שושלת".

המחוקקים חששו מבעלי שליטה זרים שיביאו עוד סחורה בינלאומית על חשבון יצירה מקורית. חשבו שבעלי השליטה הזרים ישליטו רק מסחור אמריקאי ולא יבינו וגם לא ירצו להבין את הקהל הישראלי. חוץ מזה תמיד נרמז האיום על השתלטות של גורם זר ולא רצוי על המידע שמגיע לידיהם של עיתונאים במדיה האלקטרונית. והיה כמובן החשש שבעלי שליטה זרים ישתמשו לרעה בכוח המדיה כדי להשפיע על הפוליטיקה והכלכלה בישראל.

שילוב הסיבות הזה הוביל להגבלות השליטה בזכייניות ערוצים 2 ו–10, אבל המציאות הפריכה את החששות שביסוד החקיקה. הרגולציה הצליחה לגבור על בעלי השליטה. ראשית, חובות ההפקה המקומית בשילוב עם טעם הקהל הובילו את קברניטי ערוצי הטלוויזיה למלא את הפריים טיים בתוכניות בעברית בהפקה מקומית.

שנית, פיזור הבעלות, ההפרדה המבנית בין החזקה בהון המניות לשליטה על התכנים והפיקוח של הרגולטורים על גופי השידור, ובמיוחד על חברות החדשות, החלישו את היכולת של בעלי השליטה לכפות את שיקוליהם על המשדרים, גם אם לא חיסלו את היכולת הזו לחלוטין.

עובדה: התכנים הפוליטיים של ערוץ 10 רק קיררו את מערכת היחסים של לאודר עם חברו הקרוב לשעבר בנימין נתניהו. קשה להגיד שלאודר הצליח להשליט בערוץ סדר יום פוליטי. אין מה להשוות בין השפעת הבעלות של לאודר על ערוץ 10 לבין מה ששלדון אדלסון עושה ב"ישראל היום", שאינו כפוף לרגולציית תוכן מהסוג הקיימת במדיה הטלוויזיונית.

שלישית, גופי השידור בישראל משכו בעיקר משקיעים יהודים חמים ולא נראתה נהירה מצד בעלי הון מהסוג העוין את מדינת ישראל.

החשש מההשפעה של בעלות זרה אולי לא התאייד אבל הוא תחת שליטה. לעומת זאת, היכולת הכלכלית של לאודר מימנה ערוץ לא רווחי ויצרה תחרות ופלורליזם בתכנים. לגרינברג אין יכולת כזו. מה מקורות המימון שתביא בטווח הארוך? למי תהיה מחויבת פיננסית? ניגוד האינטרסים המובנה שלה מגדיל את החשש מהטיה בתכנים ומעורבות שיקולים מסחריים.

האם יש לה כוונות טובות? כנראה. האם היא חדשות טובות לצופים? לא בטוח.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם