תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"מעריב" נשאר תקוע - ולכן מת

העיתון ששימש במהלך עשור וחצי כלי משחק בידי תאבי שליטה צפוי להגיע לסוף דרכו

17תגובות

הגיע זמן שהאמת הכואבת תיאמר: "מעריב" במתכונתו הנוכחית מת. העיתון ששימש במהלך עשור וחצי כלי משחק בידי תאבי שליטה ואגו צפוי להגיע לסוף דרכו בקרוב, אך הפעם זה כבר יקרה בשקט וללא הפגנות ענק. הסנטימנט כבר לא יעזור.

האבולוציה האכזרית הפוקדת את עולם העיתונות בכלל, ואת העיתונות המודפסת בפרט, הכניעה את "מעריב" בעיקר מפני שהיה גוף המדיה החלש ביותר בזירה. כבר לפני שמונה חודשים, כשרכש שלמה בן צבי את העיתון היומי מנושיו, "מעריב" היה מת מהלך. עכשיו בן צבי רק משלים עם כך שאין ברשותו המשאבים להמשיך בהנשמה מלאכותית של העיתון היומי. לפחות בן צבי וחמיו קונרד מוריס שרפו שם "רק" 50 מיליון שקל מכספם הפרטי, בעוד עופר נמרודי ונוחי דנקנר כילו ב"מעריב" מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור.

בניגוד לשני קודמיו, בן צבי בא ל"מעריב" עם כוונות טובות. הוא לא ראה בגוף המדיה הזה פלטפורמה לקידום עסקים אחרים או חברים, אלא האמין באמת ובתמים כי ניתן לרפא אותו ולשחזר את מעמדו כעיתון יומי משפיע. ואולם, אמונה זו לא התבססה על ניתוח רציונלי של המגמות בשוק או על ערך הנכסים שרכש. בן צבי נדבק במחלת האי רציונליות שבה לוקים רבים מבעלי ההון המחזיקים בגופי מדיה. הרצון העז שלו להשתלט על "מעריב" גרם לו לעשות כמה טעויות קריטיות שהובילו למצבו הנוכחי: הוא הסכים להיכנס לחוזה ארוך יחסית עם בית הדפוס שנמכר בנפרד מהעיתון, וחתם על הסכם קיבוצי נדיב עם עובדי "מעריב". הסכמים אלה אמנם שמרו על מקום עבודתם של מאות עובדים, אך הם מנעו את מכת החשמל האחרונה שהיתה יכולה לעורר את הגוסס.

שוק התוכן הישראלי, ובתוכו שוק העיתונות המודפסת, סובל כבר שנים מעודף היצע. יותר מדי עמודי חדשות, כלכלה, רכילות וספורט שוטפים את קהל קוראי העיתונות המצטמק. אנומליה זו הוזנה על ידי כסף רע שזרם למערכת, כסף של טייקונים שרוצים לעוות לצורכיהם את תפקידה המקורי של העיתונות. הסיכוי היחיד שהיה לבן צבי להציל את "מעריב" היה להפחית את התלות שלו במפרסמים, ולהתמקד בנישות שבהן הוא יכול ליצור לעצמו יתרון יחסי. תהליך זה היה כרוך בהכרח בצמצום מהותי של כוח אדם, צמצום המהדורה המודפסת והתמקדות בסוף השבוע.

ואולם בן צבי לא היה יכול לעשות זאת, שכן היה מחויב לעובדים ולבית הדפוס. מי שזיהה זאת בזריזות וניצל היטב את חולשתו של "מעריב" הוא אלי עזור, שהקים באמצעות יוצאי העיתון את עיתונו החדש "סופהשבוע". עזור ליקט את הטאלנטים של מעריב, ובתוך תקופה קצרה הצליח ליצור בסיס של מנויים משלמים, כשהעביר אליו רבים מקוראי "מעריב" שהלכו אחרי כותבים כמו בן כספית, נתן זהבי ויהודה שרוני. עזור, שהפסיד לבן צבי את עסקת הרכישה של "מעריב" לפני כשמונה חודשים, היה זה שמילא את הנישה האחרונה שעוד היתה מסוגלת להציל את "מעריב".

סיפורו העצוב של "מעריב" מלמד כי כסף קל הוא כסף משחית. הוא יוצר מציאות מדומיינת ומונע מהמנהלים לעשות את השינויים הכואבים שהנדרשים למען שמירה על שרידות הארגון. הזדמנויות, כמו זו שהיתה ל"מעריב" לפני פחות משנה, נעלמות מהר מאוד בשווקים תחרותיים.

עם זאת, ייתכן כי מוסר ההשכל החשוב ביותר מסיפור זה הוא שאי אפשר להילחם בכוחות השוק לאורך זמן. כסף קל נגמר בסוף. הרצון לעשות עיתונות הוגנת ומשפיעה אינו תחליף לניהול חד ואמיץ. כעת השאלה היא אם כוחות אלה ימשיכו לצמצם את היצע התוכן המקומי. סביר שכך יהיה. גוף מדיה שממשיך להיות שבוי בעולם הישן ואינו עושה כבר היום שינויים מהותיים במודל העסקי שלו, לא ישרוד.

עמוד 8 בית "מעריב"
עופר וקנין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם