תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תפסיקו לבכות - תתחילו להתמודד

העיתונות לא קורסת ולא זקוקה לתמיכה, היא צריכה מייק-אובר שיציל אותה מעצמה

34תגובות

אין מה לומר, זאת לא תקופה קלה להיות עיתונאי בישראל. העיתונות הישראלית, כבר יודע בשלב זה כל בר דעת, קורסת. מה זה קורסת? גוועת. מה זה גוועת? מפרפרת. והיא עושה זאת באופן פומבי במיוחד, כדי שהעולם כולו יוכל לשמוע את חרחורי גסיסתה: מעריב, שבמשך שנים מונשם באופן מלאכותי, מת וגופתו נמכרה למרבה במחיר, עיתונאים מפוטרים על ימין ועל שמאל, ועל כל אלה שנשארו השתלט הפחד - פחד ממה שצופן העתיד ומידה אדירה של ייאוש.

כמעט בכל עיתון, אתר ובלוג תוכלו לקרוא בימים אלה לפחות טקסט אחד על קריסת העיתונות. אתם מכירים את הטקסטים האלה. אתם יודעים מה כתוב בהם מבלי שתצטרכו לסבול ולקרוא אותם: "עיתונות עצמאית הכרחית לקיומה של דמוקרטיה", "האינטרנט הוביל לירידה באיכות", "הממשלה צריכה לתמוך בתקשורת" וכו'.

לכאורה לפחות, זהו משבר לאומי חסר תקדים, מצב חירום שחובה לטפל בו. העולם קורס על ראשם של העיתונאים, מה שאומר לדידם שהוא בהכרח קורס על ראשיכם. הבעיה היחידה היא שלאף אחד מחוץ לאותה תעשייה שגוועת מחוץ לחלונם הקולקטיבי של אזרחי ישראל פשוט לא אכפת - ובצדק.

הפגנת מעריב 8
אלון רון

אף עיתונאי לא יאמר לכם זאת, אבל העיתונאי הזה לפחות מוכן להודות: זה ממש בסדר שלא אכפת לכם מקריסת העיתונות. זה לא אומר שאתם אטומים בהכרח. כמו כולם, גם אתם ודאי חשתם צביטה בלבכם לנוכח התמונות הקשות של מאות עובדי מעריב המפוטרים, שרבים מהם - כך ספדו להם אחדים בעודם בחייהם - כבר לא ימצאו עבודה בעיתונות. זה לא שאין לכם רגשות. אתם פשוט לא מבינים למה בדיוק אתם צריכים לעזור לבכיינים האלה, אלה שכאשר הענף שלהם קורס זוהי פגיעה אנושה בדמוקרטיה, וכשענפים אחרים קורסים מדובר בחברות לא יעילות שלא הצליחו להשתלב בשוק. "כי תקשורת זה חשוב", אומרים אותם בכיינים, ששוכחים בצערם שרק לעיתים רחוקות בשנים האחרונות היא הוכיחה זאת למישהו מלבד עצמה.

ובכל זאת, אלו הם ימי הבכי והנהי של התקשורת בישראל. השליכו אבן לכל כיוון שתרצו בתל אביב וכנראה תפגעו בעיתונאי שבדיוק מקונן על קץ העיתונות. אלו שיכולים הולכים להיות דוברים, או יחצ"נים, או מנסים קריירה חלופית אחרת. אלה שאין להם ברירות אחרות, או חלילה אוהבים את מה שהם עושים לפרנסתם, נשארים אבל חוששים לחייהם.

בצר להם, הם מאשימים את כולם - הציבור שלא מבין את חשיבותם, הממשלה שלא מסייעת להם, בעלי ההון שלא מזרימים עוד ועוד כסף לבורות נטולי התחתית בהם הם עובדים. כולם אשמים - חוץ מהם עצמם. במובן מסוים, זה מתבקש: עיתונאים מתפרנסים מלהטיל אשמה על אחרים, לכן הם מתקשים להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמם.

אבל אל תאמינו לאלה שתוגה עבורם היא שפת-אם: אלה לא ימיה האחרונים של העיתונות בישראל, או של העיתונות בכלל. זאת פשוט קריאת השכמה לתעשייה גוססת שבמשך שנים הוחזקה בחיים מכוח האינרציה, והתרגלה למכור לקהל הלקוחות שלה - הציבור הישראלי - מוצר תפל וחסר ערך שהופך מיום ליום ליותר מיותר. וזה לא שהבכיינים טועים בראיית המציאות שלהם - הם פשוט מספרים לכם רק חצי מהסיפור: התקשורת בישראל אכן סובלת ממשבר חסר תקדים בתולדותיה. חצי הסיפור שאתם לא שומעים הוא שהם הביאו על עצמם את משבר.

איך היא עשתה זאת? בשתי דרכים: שמרנות ופחד. השמרנות היא שגרמה לכך שבישראל 2012 עדיין עושים וצורכים חדשות כאילו השנה היא 1991 ובוש האב נמצא בבית הלבן. הפחד הוא שגרם לעיתונות הישראלית ליפול בת ערובה לסבך של אינטרסים כלכליים, ביטחוניים ופרסונליים, שהכתיבו לה על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב. בעיקר על מה לא לכתוב. עיתונאי שחושש שאף אחד לא ירצה להעסיק אותו מהסס לצאת נגד מוקדי הכוח שמחר עשויים לקנות אותו או למחול למקום העבודה שלו על חובותיו, והעיתונאים בישראל - מה לעשות - קצת התרגלו לחשוב על עצמם כמשרתי אדונים.

והציבור, הוא לא אוהב פחדנים. הוא לא מאמין להם. הוא מריח את הזיעה שלהם ויודע שהם מסתירים ממנו משהו. לכן, לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, התקשורת נמצאת במקום השני מהסוף בכל מה שנוגע לאמון הציבור, כשאחריה רק מנגנוני המפלגות המושחתים ולפניה הכנסת. ולהיות אמין פחות מהכנסת בישראל 2012 זה חתיכת הישג.

זה לא אומר שהמצב רע - להיפך. המשבר הנוכחי של העיתונות הישראלית הוא ההזדמנות שלה היא הייתה צריכה לקוות: זאת שתאפשר לה להמציא את עצמה מחדש, רגע לפני שתהפוך לענתיקה. המוצר שנמכר כיום בישראל תחת השם "עיתונות" הוא מוצר משונה, שלא מציית לשום עיקרון כלכלי: הוא מיושן מבחינה טכנולוגית, ערכית וקונספטואלית. איכותו יורדת עם הזמן, אבל מחירו משום מה עולה ועולה.

עמוד 4 הפגנה מול בית מעריב
דודו בכר

מחפשים סיבות למשבר בענף התקשורת? זה לא שהציבור לא זקוק לתוכן איכותי או לא מעוניין בו. הוא פשוט לא מעוניין בדרעק שמוכרים לו כרגע ולא חושב שהוא צריך לשלם כל כך הרבה על מוצר שלעיתים נדירות מצדיק את מחירו.

אבל עיתונאים, כאמור, הם לא אנשים שמסוגלים בקלות להפנות את האצבע המאשימה החביבה עליהם כלפי עצמם. אז המו"לים אשמים, והאינטרנט אשם, והממשלה אשמה, והציבור אשם. וכולם, ללא יוצא מן הכלל, צריכים לתרום לעיתונות (כי מי ישקיע בה?) ולהציל אותה - עכשיו.

במקום להבין איך הגיעו למצב שבו המוצר שהם מוכרים מיושן יותר מטלפון חוגה, מיטב האנרגיות של עיתונאי ישראל מוקדשות כיום לשמירה על הקיים בכל מחיר. במקום לחזור ללוח השרטוטים ולחשוב על מוצר שאולי יעניין מישהו, הם אומרים לקהל הלקוחות הלא מרוצה שלהם: "אין שום בעיה במוצר שלנו - להיפך". במקום לחשוב כיצד הם מעסיקים את עצמם, הם נכנעים לאינרציה ועושים את מה שהתרגלו לעשות כל השנים האלה: לחפש גורם עם כיסים עמוקים שיממן אותם, בין אם זה בעל הון עם אינטרס משלו או בין אם זו הממשלה.

מחר בצהריים יקיים ארגון העיתונאים הפגנה להצלת התקשורת הישראלית תחת הכותרת "הפגנת עיתונאים: תפסיקו להפריע - תתחילו לעזור". אין דוגמה טובה יותר למצבה העגום של התקשורת הישראלית מאשר שגרת ההפגנות אליה התרגלו עיתונאי ישראל בחודשים האחרונים. עיתונאים שצועדים עם שלטים בידיהם, צועקים סיסמאות, שורפים צמיגים, חוסמים כבישים ומתחננים מהממשלה לסייע להם לשמור על עבודתם.

אתם מכירים את ההפגנות האלה. ראיתן אותן מול מפעלי פניציה, פרי גליל ואתא בשנות ה-80. הן תמיד מהוות סימן מקדים לפשיטת רגל - תמיד. למעשה, בכל תחום ומקצוע שהוא - מתעשיית הרכב האמריקאית ועד לתעשיית הטקסטיל בישראל - הפניית כל כוחם של העובדים במגזר לצמצום נזקים (פיטורים) וההזנחה המוחלטת של הסתגלות לשינויים, הן לרוב סימנים שמבשרים על קריסה מתקרבת של ענף שלם, לא על רנסנס.

תמיכה ממשלתית, בשלב זה, עלולה להיות הדבר הגרוע ביותר שיקרה לתקשורת בישראל. גם כך, בגלל המבנה המעוות של השוק הישראלי, כל עיתונאי באשר הוא מתפקד היום כפושט יד בפועל, שמתחנן לפריץ שיחוס עליו כדי שיוכל להתפרנס. כל מה שתמיכה ממשלתית תעשה היא להוסיף לה עוד פריץ. התקשורת בישראל לא זקוקה לתמיכה - היא זקוקה למייק-אובר כולל שיציל אותה מעצמה. היא לא צריכה להחליף את בעלי ההון בממשלה. היא לא צריכה לעבור מכיס אחד בעל אינטרס לכיס אחר. היא צריכה ליצור לעצמה כיסים משלה.

אבל עוד לפני כן, היא צריכה לחזור לבסיס: והבסיס הזה היה ויישאר ערכי. עיתונאי חלש, שמצנזר את עצמו, הוא עיתונאי שלא מעניין אף אחד. הוא פיצוציה שמגישה נקניקיה עם קטשופ מדולל ברחוב של מסעדות יוקרה.

הפגנת מעריב 4
עופר וקנין

פעם, בתור הזהב הפיקטיבי שאליו מייחלים רבים מאלו שלא חוו אותו, עיתונאים לא התחננו - לא שיצילו אותם ולא שיתנו להם לכתוב. פעם, עיתונאים שהרגישו שהם אינם מוצאים במה לדעות או העמדות שלהם היו מקימים גופי תקשורת חדשים. ככה הם זעזעו את התחום והפכו אותו לדינמי. ככה קיבלנו, בין היתר, את מעריב.

היום, לעומת זאת, עיתונאים מעדיפים לחתור תחת המקצוע של עצמם ולכרות את הענף שעליו הם כותבים כדי לזכות בעוד משכורת. ובכן, אם קריסת העיתונות הישראלית מלמדת אותנו משהו, הרי שזה הלקח: העידן הזה - עידן המו"לים - נגמר. העידן הבא שייך לפלטפורמות שיספקו לעיתונאים את החופש. את השכר הם יצטרכו ללמוד להביא בעצמם.

התקשורת הישראלית, למרות ייאושם של רבים מהעוסקים בה, לא מסתיימת. אך בחמש השנים הקרובות היא כן תשתנה לחלוטין. בשנים הקרובות נראה סטארט-אפים חדשים ומלהיבים בתחום העיתונות שייקחו אותה לשלב הבא שלה, ויתאימו אותה לתנאים הבעייתיים-משהו של המאה ה-21. תוכן חדשותי ימשיך להתפרסם, והוא יהיה חד יותר, דעתני יותר, נשכני יותר ומעניין יותר.

זאת תקופה לא קלה, זה נכון, אבל מלהיבה. מה מלהיבה? מרגשת. למרות השמועות המוקדמות על מותה, לעיתונות נכון עתיד מזהיר, ואלו שייהנו ממנו יהיו אלו שיוכלו לזהות את ההזדמנויות הטמונות בתקופה של משבר היסטורי. הכניסה לדוברי תוגה שוטפת לא תותר.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם